פינת מומחה: רס”ן ד”ר אלון עוז, ראש מדור זיהוי רפואי, הרבנות הצבאית, צה"ל

שמי אלון ואני בוגר הפקולטה לרפואת שיניים של האוניבריסטה העברית משנת 2013. הלימודים זכורים לי כאחת התקופות היפות בחיי, בעיקר משום שהאנשים שלמדתי לצידם היו עם לב ענק ורצון לעזור תמיד. האווירה הכוללת והמשותפת להעניק את הטיפול הטוב ביותר למטופלים וכמובן הצחוקים והחוויות, כל אלו סייעו לנו לשמור על השפיות ולצלוח ביחד את האתגרים לאורך שש השנים הללו. לצד ההשקעה הרבה, אנחנו לא נתנו לעומס האקדמי לעצור לנו את החיים ורובנו הקמנו משפחות תוך כדי הלימודים. חתונות, לידות, מפגשים ולמידות משותפות גרמו לכך שרבים מבני מחזורי הפכו לחברים בנפש ואני אסיר תודה ומלא גאווה על הזכות ללמוד לצידם.

לאחר סיום הלימודים בחרתי לחזור לשירות צבאי וביצעתי מספר תפקידי פיקוד במערך רפואת השיניים בצה"ל והתמחתי בשיקום הפה. בתפקידי האחרון אותו התחלתי בספטמבר 2023, אני משמש כראש מדור זיהוי רפואי ברבנות הצבאית במחנה "שורה", שזה בעצם אומר להיות אחראי על זיהוי חללים על פי נתוני משנן ודנ"א. חודש ושבוע לאחר מכן חיינו התהפכו, ומצאתי עצמי בלב העשייה שמטרתה היא להתיר ספקות בזמן הכי מהיר והכי מדויק שאפשר ולדאוג לכך שכל מה ששייך לחלל יגיע לקבורה בכבוד.  

הדרך לעמוד במטרות הללו, לאחר אסון בקנה מידה שכזה אותו חוותה מדינתנו, הינה לא ע"י בן אדם אחד ואף לא קומץ, אלא מחייבת עבודה מאומצת ורבה של המון אנשים. למזלנו, מאות רופאי שיניים מומחים ולא מומחים מכל הדיסציפלינות, רופאים וביולוגים, התנדבו והתגייסו למלאכת הזיהוי. תוך מספר שבועות הצליחו להביא לזיהוי של כמעט מאה אחוז מהנרצחים שעד אותו רגע נחשבו לנעדרים ולא היה ידוע מה גורלם אם נחטפו או לא (לשם השוואה, כמעט כארבעים אחוזים מנספיי אסון התאומים ב-11.09 עדיין בחזקת נעדרים).

כולם עבדו כאיש אחד, לילות כימים, ללא יכולת או רצון לעצור, עד אשר התירו את הספקות עבור מאות משפחות. במחנה "שורה" זו הייתה שעתו הנוראה של עם ישראל מחד, אך גם שעתו היפה מאידך שכן רוח ההתנדבות, האחווה ואהבת החינם נשבה שם בחוזקה. דתיים, חילונים וחרדים, נשים וגברים, יהודים ולא יהודים, כולם לקחו חלק במלאכת הזיהוי.  

לצערנו, נכון לכתיבת שורות אלו, המלחמה לא פסקה. עדיין אחיותינו ואחינו מוחזקים חטופים בעזה, עדיין טובי בנינו ובנותינו מתים על הגנת המולדת, ומלאכת הזיהוי ממשיכה.

הפחד הכי גדול שלנו הוא שמשפחה, חס ושלום, תקבל הודעה על מות יקירה מאמצעי המדיה או הרשתות החברתיות השונות, ולמעשה מתחיל מירוץ נגד הזמן בביצוע זיהוי מהיר ומדויק ע"י שניים מהאמצעים הבאים - היכרות אישית כאשר מצב הפנים מאפשר, טביעת אצבע, נתוני משנן ודנ"א. חשוב לציין גם את הירתמות כלל מרפאות השיניים הפרטיות והציבוריות, שמסייעות ונרתמות למאמץ הזיהוי והיו לא מעט מקרים בהם רק בזכותן הצלחנו להתיר ספק עבור המשפחה.

איסוף הנתונים וההשוואה עד לזיהוי נעשים תוך שמירה על כבודם של החללים וכן בעבור כבודן של המשפחות ומתוך אמונה בצידקת אלו, אנחנו ממשיכים בעשייה. המראות הם קשים מנשוא, אך קדושת המשימה וקדושת החללים הם הנותנים לנו כח להמשיך במלאכה זו.

לוי אשכול שאל "מתי נפסיק לבנות הארץ", בהתייחסו לכך שהוא מקווה שיגיע יום שבו לא נצטרך יותר להלחם על הגנת ארצנו ועל חרותנו, הכלכלה תהיה חזקה ותהיינה לנו דאגות ועיסוקים של מדינות "רגילות", שלא נאלצות להתמודד עם מה שאנו נאלצים להתמודד עימו בד"כ. היות וזאת נשמעת משאלה "רחוקה", נסתפק בלאחל להשבת כלל החטופים, שיבת העקורים לביתם וימים ולילות שקטים לכולנו.