check
שואה ומשפט | הפקולטה למשפטים

שואה ומשפט

שואה ומשפט

אחד הקורסים המעניינים שניתן למצוא בשנתון הפקולטה למשפטים הוא הקורס "שואה ומשפט" שמלמד עורך-הדין אריה ברנע. נפגשנו לשיחה עם המרצה כדי להכיר מקרוב את החיבור המרתק שבין השואה למשפט, למוסר ולתפקיד המשפטן.

 -יובל שמחי-

 "אני בן לניצולי שואה. מכל הנושאים שבהם עסקתי בחיי, זה הנושא היחיד שאינני יכול להרפות ממנו. אני עוסק בחינוך מתוך תחושת שליחות, אני עוסק במשפטים מתוך עניין עמוק, אבל נושא השואה נמצא עמי תמיד ולא מניח לי. כתבתי שני ספרים בנושא ומאמרים רבים. מעבר לקורס שאני מלמד בפקולטה, אני מרצה בתחום הזה בפורומים אזרחיים וצבאיים. בנוסף לכך, במשך שמונה שנים בקירוב הייתי יושב ראש תנועת לפיד שמטרתה הייתה הנחלת לקחי השואה. בשמונה השנים האחרונות אני יושב ראש ארגון עמך, שתומך בניצולי שואה מבחינה נפשית וחברתית", מספר עו"ד ברנע שכיום, מעבר לקורס שהוא מלמד מדי שבוע (בסמסטר ב') בפקולטה, הוא גם מנהל בית-ספר, מרצה ועורך-דין.

 

"עוד לפני שהתחלתי לעסוק בעריכת דין היה ברור לי שלא זה יהיה הנושא המרכזי בחיי. אני מקדיש לעולם המשפט רק חלק מצומצם מזמני. בעיניי המשפט הוא תמיד כלי, לא מטרה ולא ערך. אני רואה בו אמצעי שמשרת את זכויות האדם והאזרח, והן משרתות קטגוריה על-משפטית: הערכים ההומניסטיים. יחד עם זאת תחום עניין נוסף שלי, מאז ומתמיד, הוא תחום החינוך. בוקר בהיר אחד קיבלתי שיחת טלפון מעיריית ירושלים שבמהלכה הציעו לי לנהל בית-ספר תיכון כשאין בידי רשיון הוראה, קל וחומר ניסיון בניהול בית-ספר. אך למרות זאת לקחתי את המשימה על עצמי. במשך שש שנים ניהלתי את בית-הספר 'דנמרק' שבקטמונים, אשר עמד להיסגר. לא רק שבית-הספר שרד, אלא קיבלנו את פרס החינוך של העיר ושל המדינה." 
 

בעשור הקודם ניהל ברנע את הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, וכיום הוא מנהל את בית-הספר התיכון האזורי באר-טוביה. "לשמחתי הרבה, שם יש לי הזדמנות לבטא את השקפותיי: מדובר בבית-ספר שמקבל את כל התלמידים ומעניק מלגות לכל הזקוקים לכך. אין תלמיד אחד שנמצא מחוץ לפעילות לימודית כלשהי מסיבה כלכלית. יש לנו למעלה מעשרים מגמות עיוניות ומקצועיות". מדי פעם עוסק עו"ד ברנע גם בעבודה משפטית. "אחת לכמה חודשים נזכר בי מישהו ומבקש שאכתוב חוזה או שאתמנה כבורר. מעבר לכך, אני נעזר בהשכלה המשפטית בעבודתי כמנהל בית-ספר, כשאני מטפל בתקנון, בחוזים עם ספקים ועוד." 

 

עו"ד  אריה ברנע

 עו"ד ברנע מספר על העלאת הרעיון בדבר פתיחתו של הקורס: "נפגשתי עם פרופ' אלכס שטיין, שהיה סגן הדיקן בזמנו וגם חברי לספסל הלימודים בפקולטה. אמרתי לו שנדמה לי שאין לפקולטה מדיניות ברורה בנושא הזיקה בין משפט להיסטוריה, והדגמתי זאת באמצעות התחום הקרוב לליבי. אלכס הציע לי לקיים קורס בנושא הקשר בין שואה למשפט. פרופ' מרדכי קרמניצר, שהיה בזמנו המתרגל שלנו בדיני עונשין, בא לשמוע אותי בהרצאה. בחרתי נושא בתחום הפלילי שיעניין גם אותו, ומאז, במשך 15 שנה, אני מלמד את הקורס."

 

עו"ד ברנע מספר שהמטרה העיקרית שלו כמרצה בקורס היא להשפיע על השקפת עולמם של הסטודנטים. "חוץ מההנאה האישית, חלקו המרכזי של הקורס עוסק בחיבור בין הסוגיות ההיסטוריות והמשפטיות לשאלות הערכיות. מעבר לכך אני נהנה מהקשר עם הפקולטה, גם בזכות הזכרונות וגם מפני שמרצים רבים לימדו אותי או למדו איתי. אני חושב שהפקולטה שלנו היא מוסד מצוין."

 

כשהוא נשאל על הממשק בין השואה למשפט, עו"ד ברנע מספר על המשפט של ישראל קסטנר: משפט פלילי בעניין לשון הרע שהתנהל לפי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שקסטנר הואשם בסיוע לנאצים. "היום צלצלה אליי חברת הכנסת מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, ושוחחה איתי על חוק איסור לשון הרע לקראת הרצאה שהייתה אמורה להשמיע בנושא. דיני לשון הרע בישראל השתנו באופן חד בעקבות משפט קסטנר. זו אחת הסוגיות שבהן החלטה משפטית שיקפה תפיסה ערכית חדשה. בין השאר, לאחר המשפט נתן היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הנחיה שאין להגיש יותר כתבי אישום נגד יהודים שעלה שמם כמסייעים, לכאורה, לנאצים. אמנם נגד קסטנר לא הוגש כתב אישום, אך סביב הפרשה הזו הגיע חיים כהן (שהיה גם התובע בחלק מהמשפט) למסקנה, שהמחוקק, בחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, לא התכוון לעוזריהם במובן של יהודים, אלא לבני עמים אחרים. היהודים נמנו עם  הקורבנות, ואינך יכול לשפוט אותם."

 

סיפור נוסף, שממחיש את השאלות המוסריות שהמשפט מעלה בנוגע לשואה, הוא סיפורם של המשפטנים הגרמנים. "בשנת 1942 היו משפטנים במשרד המשפטים בגרמניה שהתמרמרו על כך שרצח היהודים לא מוסדר באופן פורמלי. מילא שמתבצע רצח, אבל העיקר שיהיה מסודר... הם הלכו לשר שלהם, והאחרון ישב עם היינריך הימלר, ראש האס-אס, והעביר לשיפוטו את כל היהודים שתחת שלטונה והשפעתה של גרמניה. הרצח נמשך על-פי ההסדר החדש. זה מעורר מחשבות: האם החלטה צריכה להיות מוסרית לפני שהיא מקצועית? האם החוק צריך להיות מוסרי? בקורס אנו דנים בסוגיות הללו. גיבורו של הסרט 'מפיסטו' הוא שחקן תיאטרון שראשי הנאצים הזמינוהו להופיע בפניהם לעיתים קרובות. מדובר באדם שהיה אנטי-נאצי בהשקפת עולמו, ועם זאת נהנה מהכבוד שחלק לו השלטון. חבריו הזדעזעו מהתנהגותו, אך לטענתו, הוא היה 'אך ורק שחקן', ללא שום קשר למוסר. משפטן לא יכול לטעון זאת ברצינות. אתה אף פעם לא רק משפטן. בהיותך כזה אתה משרת ערכים מסוימים, ואם לא תשרת אותם תישא באחריות. הטלטלה שאנחנו חווים כתוצאה מהחשיפה לתקופה הנאצית צריכה להשפיע על חיינו."

 

עוד סוגיה שבה עוסק הקורס היא עשיית דין בנאצים. לדוגמה: כיצד ניתן להתמודד עם טענות עורך דינו של אייכמן שלפיהן נלכד לקוחו תוך הפרת חוקי המדינה שבה הוא התגורר, ולכן המשך ההליך המשפטי לא היה תקין? טענה נוספת שלו הייתה שעל חוקיות העמדתו לדין של אייכמן מעיבה רטרואקטיביות כפולה: לא די בכך שהחוק שבגינו נשפט נחקק לאחר ביצוע המעשים שמיוחסים לו, אלא שהוא נחקק בידי מדינה שלא הייתה קיימת בזמן ביצוע המעשים. "בית-המשפט הדף את שתי הטענות: בנושא הראשון קבע, על-פי פסיקה בינלאומית ענפה, כי שאלת הפרתם של חוקי המדינה הזרה שבה נלכד הנאשם אינה נוגעת לסמכות בית-המשפט בישראל. השאלה הרלוונטית היא, האם מרגע שהוא הגיע לתחום השיפוט של ישראל הוא טופל כדין, וכך היה. בנוגע לטענה השנייה, הוא קבע שהתכנים של החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הם תכנים דקלרטיביים. כל העקרונות שבו, כמו איסור על רצח, הם ישנים ומוכרים. אייכמן היה מודע להם, והייתה צפיות סבירה לכך שאם יתחלף המשטר מחדש במדינתו ראשי הנאצים יועמדו לדין, כלומר: סביר שהוא צפה עונש מסוג זה. העובדה שישראל היא זו שמעמידה לדין ולא מדינה אחרת אינה משנה דבר. גם אם ישראל קמה אתמול, היא מחילה באופן דקלרטיבי עקרונות מוכרים. בהקשר הזה ישראל טענה שיש לשנות בעקבות מלחמת העולם השנייה את האיזון בין עקרון הריבונות לבין עקרון הזכויות, ולעיתים ראוי להתערב בענייניה של מדינה המפרה באופן קיצוני את זכויות האדם. הבעיה היא שכיום משמש שינוי משפטי זה כנגדנו..."

 

עוד סוגיית מפתח שעולה בקורס, ועלתה גם במשפט אייכמן, היא זו הנוגעת לגבולות הציות. "אייכמן אמר כי כל אדם אמור לציית לחוק, קל וחומר כאשר מדובר בחייל או בשוטר. לדעתי, חובת הציות הכללית לחוק נובעת מהסכמה עם ערכי המדינה ועם צורת המשטר שלה. הומניסט ודמוקרט צריך לקיים את חוקיה של מדינה דמוקרטית גם כשאיננו מסכים איתם, משום שנורמה של הפרת חוק מסוכנת יותר לערכים ולמשטר הנ"ל מאשר חוק בלתי-מוסרי. כמובן, ראוי לפעול באמצעים חוקיים לשינוי החוק הרע. בישראל מגילת העצמאות קובעת את הערכים, והמשטר הוא דמוקרטי. אם אשתכנע מעל לכל ספק סביר שזו כבר איננה מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית, אשקול להתמרד נגדה ונגד חוקיה. אני מעדיף לקבל בחריקת שיניים חוקים רעים מאשר להביא להתמוטטות המערכת ולפגיעה חמורה יותר בערכיי. לפיכך אציית לכל פקודה שאינה בלתי-חוקית בעליל. אם מדובר במשטר לא דמוקרטי, לא כך הדבר: אינני מוטרד כלל מהאפשרות שהמשטר יתמוטט. בחזרה לחייל הגרמני: אם הוא הומניסט – הוא לא צריך להשלים עם ערכי המדינה כפי שהיא. ברור שאסור לו להצביע בעד היטלר ושאסור לו להתנדב לבצע את הפשעים שהמדינה הנאצית מחוללת. אם הוא אמיץ דיו, עליו לפעול על-מנת שהמשטר הנאצי יתמוטט."

 

אלו סוגיות משפטיות עדכניות רלוונטיות לניצולי השואה כיום?
"ראשית, עשיית דין בנאצים. כיום, בקושי נותרו פושעים נאצים, והם מטופלים ברמה משפטית מסוימת בידי השלטונות במדינותיהם. מדינת ישראל מתמקדת כבר שני דורות בהתחקות אחרי פעילות אנטי-ישראלית בעולם, לעיתים – בזיקה לאנטישמיות חדשה. 

 

שנית, לפי קני המידה של משרד הרווחה חיים בישראל כ-180,000 ניצולי שואה, ובכל ארבעים דקות הולך לעולמו אחד מהם. הוריי, למשל, כבר אינם. לפי קנה-מידה אחר המספר כמעט כפול: כ-300,000. ניצולים רבים כל-כך הלכו לעולמם מבלי שהיו מודעים לזכויותיהם ומבלי שזכו לטיפול, והנימוק של המדינה היה שהם לא פנו לגורמים הרלוונטיים. בארגון עמך אנו מושיטים יד לכל ניצול שואה ומציעים טיפול נפשי, מועדונים חברתיים-שיקומיים וביקורי מתנדבים. אנחנו מסייעים ל-18,000 ניצולים "קבועים". מספר הפניות אלינו עולה ככל שמספר הניצולים בארץ מתמעט, כי לעת זקנה הזכרונות צפים, ואדם נשאר לבדו וזקוק לעזרה. אני חושב שזו בושה שרק מאז ממשלת אולמרט שמנו לב לשורת זכויות של קבוצות שונות מקרב הניצולים. מה שמדאיג אותי הוא השאלה, אם איננו מתייחסים במלוא האמפתיה לאנשים שסבלו יותר מכולם – כלפי מי נגלה חמלה? אני מודאג מיחס המדינה והחברה כלפי קבוצות מקופחות אחרות, כי אם לא עמדנו במבחן של היחס לניצולי השואה, אולי גס ליבנו בכלל. זו אחת הסיבות שאנו בעמך מתאמצים לעזור לכל ניצול שפונה, גם כמסר רחב יותר לחברה."

 

ולסיום, מה ההבדל בין להיות מרצה באוניברסיטה לבין תפקידך כמנהל בית-ספר?
"ההבדל גדול מאוד. פער הגילים בין בית-הספר לאוניברסיטה משמעותי מאוד: הרצינות הרבה של הסטודנטים שקשה לצפות לה בגיל 16, והעובדה שההרשמה לקורס היא רצונית, עובדה שמשפיעה על המוטיבציה ועל אווירת הדיון. חוץ מזה, לא כל אחד מתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. רמת הדיון יכולה להיות גבוהה מאוד, וזה בהחלט תענוג אינטלקטואלי. מה שהכי משמח אותי, זה שלקראת סוף הקורס אני שומע משובים, גם מפיהם של סטודנטים בני ארבעים, שמתייחסים להשפעתו על השקפת העולם שלהם. יתר-על-כן, הסיפורים האנושיים שעולים בשיחות הם מרגשים, והופכים את הקורס לחוויה משמעותית גם בשבילי."