מכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים עוסק באמצעות דיסציפלינות שונות של המדעים העיוניים בחקר תופעות היסטוריות ואקטואליות המשפיעות על חווית היחיד והכלל היהודי בישראל ובעולם. המכון הוא אחד ממכוני המחקר במדעי היהדות באוניברסיטה העברית. הוא נוסד בשנת 1959 על ידי פרופסור משה דייוויס (1996-1916), שעמד הבראשו עד 1973, ונקרא על שמו של אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית בשנים 1983-1968.

המכון הוקם כדי לקדם את ההוראה והמחקר הבין-תחומי על חיי היהודים במאה העשרים ולשלבם בתכנית הלימודים והמחקר במדעי היהדות, תוך שימוש במתודות ובגישות מחקריות חדשות שהתפתחו כגון התיעוד בע״פ. במסגרת המכון פועל סגל חוקרים הכולל היסטוריונים לתולדות הציונות, השואה ורצח עם, הקהילות היהודיות בתפוצות, דמוגרפיה ומדעי החברה. בעבר פעל במסגרתו גם חוג לימודים לתארים מתקדמים המשולב כיום עם החוג להיסטוריה של עם ישראל. המכון תומך בפרסומים ביהדות זמננו בעברית ובשפות אחרות ומוציא לאור את Studies in Contemporary Jewry, כתב העת החשוב ביותר בתחום. במכון קיימת ספרייה ייחודית בתחום הדמוגרפיה היהודית המודרנית ומרכז תיעוד בע״פ, בשיתוף עם הספרייה הלאומית, הכולל אלפי ראיונות בתחומי המחקר של המכון. במכון מעוגנים גם שני מרכזי מחקר עצמאיים, מרכז צ׳ריק לתולדות הציונות והמרכז ע״ש וידאל ששון לחקר האנטישמיות. כמו כן מעוגן במכון ארכיון הסרטים היהודיים על שם שפילברג.

כיום משולבים תחומי הפעילות של המכון בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו ובמרכזי מחקר אחרים בפקולטות למדעי הרוח ולמדעי החברה. כמסגרת מחקרית כלל אוניברסיטאית תומך המכון במלגות ובפרסים לסטודנטים העוסקים בתחומי הידע הרלוונטיים בדיסציפלינות מגוונות, מארגן כינוסים מדעיים, ומקיים שיתופי פעולה בינלאומיים עם מרכזי מחקר ואוניברסיטאות ברחבי העולם.  

הקמת המכון
מאת: בלהה שילה

באוגוסט 1958 התכנס הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית בירושלים לדון בהצעה להקמת "חוג ליהדות בת זמננו למחקר והוראה של האספקטים הסוצילוגיים והדמוגרפיים של היהדות בדורנו", שכן קיים "צורך מעשי שאנשי משרד החוץ ועובדי המוסדות וכו' ילמדו את הבעיות של העם היהודי בתפוצות ויקבלו הכשרה מתאימה". לאחר שהסביר את התגייסות האוניברסיטה לטובת הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל הצעירה, הוסיף נשיא האוניברסיטה בנימין מזר, ארכיאולוג יליד פולין שהשלים את לימודיו באוניברסיטאות ברלין וגיסן, כי האקדמיה זקוקה ל"רכוז המחקר בתחומים אלה". הוא שרטט קווים כלליים של תוכנית להקמת החוג, וחברי הוועד הסכימו כי "יש לעסוק בבעיות של יהדות התפוצות בדורנו ולא בבעיות היהדות שלפני 1000 שנה". לעומתם, היה מי שהצביע על המחסור בכוח אדם מתאים, ומי שדייק בזהירות כי את שדה המחקר Contemporary Judaism יש להגדיר כ"יהדות זמננו" (Contemporary Jewry). עוד הקשו: "מה פירושה של יהדות בת זמננו ואף אין הגדרה של התקופה", והצביעו על שתי בעיות נוספות: פיזור המסמכים הרלוונטיים במוסדות יהודיים מרכזיים ברחבי העולם (כמו הג'וינט ויד ושם), והקושי המצוי בפיענוח המקורות הללו. חברי הוועד דנו ביחסים שבין האוניברסיטה לבין המוסדות ותהו מה יהיו מקורות המימון הנדרשים לפתיחת החוג (בהיקף משוער של 26,300 ל"י). מזר הבהיר כי "אין אפשרות להנהיג הוראה מבלי לבסס בד בבד את המחקר", והוסיף כי "מבחינה משפטית מדינית, הבעיה היא אם יש לפתח כוון זה כבר מהתחלה או רק במרוצת הזמן".[1] לקראת תום הישיבה הוחלט כי החוג ייפתח. 

קודם ישיבת הוועד הפועל, התכנסה מספר פעמים "הועדה ל'יהדות בת זמננו'" שהוקמה בידי סנאט האוניברסיטה, בין חבריה נמנו ההיסטוריונים ישראל היילפרין ויעקב כ"ץ,[2] שהצליח להשלים דוקטורט באוניברסיטת פרנקפורט ב-1934, ראש המכון למדעי היהדות אפרים אלימלך, דיקן הפקולטה למדעי הרוח הפילוסוף נתן רוטנשטרייך, הבוגר הראשון של האוניברסיטה שמונה לפרופסור מן המניין, ודיקן הפקולטה למדעי החברה הדמוגרף רוברטו בקי. בישיבותיה, גיבשה הוועדה מתווה להקמת החוג. היא קבעה כי תחום החקר החדש יקיף מחקר והוראה של "האספקטים ההיסטוריים, החברתיים, הדמוגרפיים, התרבותיים והכלכליים של עם ישראל בעשרות השנים האחרונות".[3] הוועדה יעצה כי שאול אש, שאך סיים את לימודי הדוקטורט בשווייץ ושימש אותם ימים כעורך פרסומי יד ושם, יעמוד בראש יחידת מחקר ודוקומנטציה של החוג. עוד המליצה כי בתום שלב ההכנות יקלוט החוג תלמידים מתאימים לתואר שני ובינתיים ישולבו קורסים מתחומיו בחוגים הרלוונטיים של לימודי תואר ראשון במדעי הרוח והחברה.

על פי התעודות ועדותו שלו עצמו, עוד ב-9 במרץ 1958 פנה מזר למשה דייוויס (1916—1996), תלמיד המחקר הראשון מארצות הברית שהשלים תואר שלישי באוניברסיטה העברית ב-1945, והציע לו לייסד את החוג ולעמוד בראשו.[4] דייוויס, ששימש אז כפרופסור חבר ב"בית המדרש לרבנים ומורים באמריקה" (Jewish Theological Seminary of America) שבניו יורק ודיקן המכון למורים בו, התמחה בתולדות יהדות אמריקה. הוא ביקש לדון בהצעה פנים מול פנים בעת ביקורו בארץ,[5] ואכן באוגוסט נפגשו השניים.[6] אך למעשה, באוניברסיטה סימנו את דייוויס כמועמד המוביל עוד קודם הפגישה; ביוני, עם סיום השנה האקדמית, הוחלט כי בשנת תש"ך (1959/60), שנת הלימודים הבאה, ייפתח "מכון לחקר יהדות זמננו" כיחידת מחקר והוראה, ודייוויס יעמוד בראשו כפרופסור אורח, בעוד שמלומדים אחרים כמו גם חוקרים צעירים, נוסף לשאול אש, ילמדו ויחקרו במסגרתו, בהם: ישראל קופילוביץ (לימים קולת), אוריאל טל, יהודה באואר ועוזיאל אוסקר שמלץ.[7] באוניברסיטה קיוו "כי מפעל זה יהווה גורם מצעיד ומלכד בחקר חיי העם היהודי ויקרב לבבות, לב אנשי הארץ לגולה ולב הגולה לארץ", על "רקע התמורות המהפכניות של עם ישראל בדור האחרון".[8] נקבע כי תוכנית הלימודים לתואר שני תימשך שנתיים וייכללו בה שש חטיבות, אחת העוסקת במדינת ישראל והיתר ביהדויות אמריקה הצפונית, אירופה המזרחית, אירופה המערבית על שלוחותיה (דרום אפריקה ואוסטרליה), אמריקה הלטינית וארצות המזרח והאסלם.[9]

רק לאחר שובו לארצות הברית, באוקטובר 1958, השיב דייוויס בחיוב להצעת האוניברסיטה, והבהיר כי יוכל לעמוד בראש המכון למשך שנתיים לכל היותר.[10] במהלך שנת הלימודים תשי"ט (1958/9) עמלו באוניברסיטה להשגת תקציבים לפתיחת המכון, ודייוויס גישר בין המוסד לבין הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית, במטרה להשיג מימון. בקיץ 1959 יצאה משפחת דייוויס לישראל דרך הים, והוא הצטרף אליה בטיסה ב-25 באוקטובר, ערב פתיחת שנת הלימודים.[11] חודש לאחר מכן, בנובמבר 1959, השתתף כבר בישיבה חשובה שהתקיימה בין נציגי האוניברסיטה - דייוויס, מזר ואורבך - ובין נציג הוועד הפועל הציוני, יו"ר הסוכנות היהודית זלמן שזר ושר האוצר לוי אשכול. במהלך הישיבה הוחלט כי בעזרת תקציב ממשלתי ובמימון הסוכנות היהודית יוקם בניין למכון ליהדות זמננו, שישוכן בקומת הקרקע ובמרתף של בניין ע"ש שפרינצק, העתיד להיבנות בגבעת רם בירושלים. עוד הוחלט כי הממשלה והסוכנות ימשיכו לתקצב במשך עשור את 'החטיבה או המדור המיוחד ע"ש י. שפרינצק', "שכינויו המדויק טרם נקבע, במסגרת המכון ליהדות זמננו, שיכלול הוראה ומחקר בשטח התנועה הלאומית בכלל והציונות ותולדות ההתישבות בארץ בפרט".[12] בנוסף, קבעו כי החטיבה תכלול קורסים המיועדים לעובדי משרד החוץ, הסוכנות היהודית וגופים אחרים. בזאת לא יסתיים שיתוף הפעולה בין הגופים - האוניברסיטה, הממשלה והסוכנות היהודית – שלושתם ימשיכו ללוות את פעילות המכון בתיווך ועדה שחבריה יורכבו משלושה אנשי סגל האוניברסיטה, שני נציגי סוכנות ושני נציגים מטעם הממשלה (ממשרדי החוץ והחינוך).

אין פלא אפוא כי האוניברסיטה העברית בחרה במשה דייוויס לעמוד בראש מכון המחקר ליהדות זמננו. לא רק בהיותו בוגר האוניברסיטה עוד קודם הקמת מדינת ישראל, ובשל היותו מלומד שתחום התמחותו הוא יהדות ארצות הברית, אלא גם כאישיות מגשרת המכירה מקרוב את המוסד ואת שתי התפוצות, ובעלת קשרים בקרב הקהילה היהודית הגדולה והחזקה בעולם. יש להזכיר כי מכון המחקר ליהדות זמננו נוסד בשנים בהן ביקשה האוניברסיטה לשרת את צורכי מדינת ישראל ובמקביל לקדם את תמיכת יהודי ארצות הברית במדינה הצעירה, ובפרט באוניברסיטה העברית. דומה כי הליך הגיבוש של מכון המחקר ליהדות זמננו התחשב במטרות המרכזיות ששמה לפניה האוניברסיטה - הכלכליות, הלאומיות והמוסדיות-אקדמיות.[13]

לסיום, נציץ ל"הצעה לייסוד מכון לחקר יהדות ההווה" שעסקה במכלול ההיבטים של ייסוד המכון, והציעה למעשה שם אחר למכון – "המכון לחקר יהדות ההווה". ההצעה מנתה את תחומי המחקר העתידיים בו: סוציולוגיה, דמוגרפיה, אנתרופולוגיה, פדגוגיה ופולקלור של היהודים, כמו גם ספרות ו"לשונות הדיבור שבפי היהודים". אך, בראש ובראשונה, הצהירה כי המכון יעסוק בחקר ה"היסטוריה-של-ההווה". בעקיפין, נגעה ההצעה במתח, ואולי בסתירה המובנית, המתקיימים בין ההווה להיסטוריה, והמליצה שחקר "העבר הקרוב של התפוצות" יהיה חלק מתחומי המחקר במכון, שכן זה 'הכרח להבנת ההווה' של "כל קיבוצי עם ישראל [...] גדולים כקטנים". בהמשך הוסברה האחריות שלקחה על עצמה האוניברסיטה העברית בייסוד המכון, בעקבות התמורות הגדולות שחלו, עם

"חורבן יהדות אירופה ומוסדותיה וייסוד מדינת ישראל, צמיחת המרכז היהודי בארצות-הברית ושינויים מרובים. כל אלו עוררו, ומוסיפים לעורר, בעיות רבות ונכבדות, הניכרות בחיי הציבור ובדיוניו, על-פי-רוב ללא ידיעות עובדות מספיקות וללא שיטה. מעוות זה – ואין הוא היחיד, ונזכור, לדוגמה, גם את סכנת ההתרחקות הנפשית בין ישראל לגולה – לא יוכל לתקון אלא לאחר שייאספו הידיעות על העם היהודי בתפוצותיו ותיחקר 'המציאות היהודית' על כל צדדיה. כיום הזה אין בעולם מוסד הנועד לאלה, ועל המכון האוניברסיטאי המוצע למלא את החסר".[14]